אנשי אמת

בית הכנסת בו התפללנו , היה תעתיק של ה"שול" מהעיירה החסידית ממזרח אירופה אך אנו , כילדים קטנים בני שש או שבע , עיננו טרם שזפה מראות של בתי כנסיות להם צורה הוד והדר . ספסלי העץ הבלתי מהוקצעים וצבועים ביד גסה בצבע חום כהה,ושכבות צבע נערמו עלי בזה אחר זה, האבק ששלט בכל פינה ,המרצפות הצבעוניות שהיום חזרו לאופנה וכותלי הבית הערבי שהיו מטויחים בסיד שפעם היה לבן, וכעת צבעו נטה ללבן מלוכלך ועייף,כיסה והסתיר את הבנייה הערבית מאבנים ובוץ ,הקירות העצומים היו בעיננו עולם ומלואו והיינו בעיניהם כחגבים בהיכנסנו לשערי בית התפילה . אותה עת לא נתנו דעתנו , האם התגוררה במקום משפחה ערבייה אמידה או שמא היה זה בית פקידות ,טרם שחרור העיר באר שבע . ורק דבר אחד הטריד את דעתי ,מה יקרה אם חלילה המאוורר הגדול העשוי פלדה ומט לפול , יינתק לפתע , וייפול ארצה ובדרכו יפצע אחד מהמתפללים , נזהר הייתי לא להביט למעלה אל עבר המאוורר המאיים , והתהלכתי בין ספסלי המתפללים , נטול דאגות שם עצמי כאחד הילדים נטולי דאגה וטרדה .

אהבתי ככה לשוטט כך בין המעברים, אף שאבי קבע מקום מושבו בספסל האחורי קרוב לכניסה , מצפה הייתי שמא בסיבוב שאותו עשיתי באיטיות אצוד את עינו של אדון רייכמן המחלק הסוכריות . הייתי מוכן לספוג את צביטתו העזה , ולהסתכן בכך שלחיי יהפכו לחיים סמוקות,ובלבד שאזכה בסוכרייה המיוחלת .כל אימת שהגיח לחצר בית הכנסת אחד הילדים וסוכרייה בפיו , מייד כל השאר עשו אחריו את סיבובי הופעות החיזור במטרה לזכות אף הם בסוכרייה.

תוך כדי שיטוטי בין המעברים , נתתי דעתי על הדמויות השונות שהיו מבאי בית הכנסת . ראשון במעלה היה הרב , או בשמו המלא חשיבות כפי שנהג לחתום , הרב גרוס – אב"ד התאחדות קהילת חרדים פה עיה"ק באר שבע. לבוש קפוטה עשויה ממשי ובשטריימל . ידיו תחובות בגארטעל שעל מותניו . וכולו אומר חשיבות . מושבו היה במזרח –משמאל לארון הקודש.

היה גם אדון פרקש הזגג , אשר היה מגיע רכוב על אופניו , ואטב כביסה מהדק את שולי מכנסיו שמא ייתפסו בשרשרת של האופניים. מנהג מוזר היה לו להישאר עם האטב גם כשנכנס לכותלי בית הכנסת . ומדי שבת , הייתי מגניב מבטים למכנסיו לראות האם שכחם גם עתה .

באחד הימים התלוויתי לאבי , והגענו לבית העסק הקטן של ר' פרקש , ששכן באחת מהמבואות שהתעקלו מרחוב האבות בעיר העתיקה .בכניסתי לבית המלאכה הוקסמתי משלל הזכוכיות בגדלים השונים , מריח הדבק והפוליטורה שבו היה צובע את לוחיות העץ והמסגרות ובעיקר ומידיו המיובלות ידי אומן שבחרו בזריזות חתיכת זגוגית מערימה שעמדה בפינה , אותה היה משטיח על שולחן העבודה , ביד אחת מיישר הסרגל , וביד שנייה חותך בסכין את הזגוגית ומתאימה שתתאים לחלון השבור אותו ביקש אבי להחליף , ומתחת לשפמו היה מפזם " כי הנה כזכוכית ביד המזגג ….ברצותו חוגג וברצותו ממוגג" לאחר מכן היה מקלף בדייקנות שאריות המרק מהחלון השבור ומניח את הזגוגית לאחר כבוד במקומה החדש.ואז נטל חבילת מרק ולש אותה בין אצבעותיו הגרומות . ופנה אלי ואמר : - "קח , זה כמו פלסטלינה " . ותוך כדי דיבור החל מצמיד את הזגוגית למסגרתה באמצעות המרק . מוקסם ומאושר הייתי בחתיכת ה"פלסטלינה" שלי . הבטתי בזגג.מבטנו הצטלב , וזיק של שובבות ניצת בעיניו , איני יודע מה ראה בעיניי , אך פתח בשאלה -: " אמור לי בחור צעיר "- כך אמר " מדוע בהגדה של פסח , ארבעת הבנים הם חכם , רשע , תם ושאינו יודע לשאול ,ואילו בתלמוד הירושלמי ,מופיע חכם ,רשע טיפש ושאינו יודע לשאול " . לא ממש ידעתי לענות תשובה , ויתרה מכך , באותה עת דעתי הייתה נתונה לשחק בפלסטינה ולא לייגע מוחי בקושיות מן ההגדה .ייתכן כי ואולי התכוון ללעוג לי ובעיניו אני הייתי תם או חלילה הטיפש.... תשובתו לא איחרה לבוא , ופיזרה את ענני ספקותיי ,בנעימה של לימוד גמרא הטעים באוזני :-" אותו בן הנמצא בבבל ושומע על קרבן פסח , ושואל מה זאת , אכן תם הוא . אך אותו בן הנמצא בירושלים, ורואה את הקרבת קרבן הפסח ועדיין שואל מה זאת , בוודאי טיפש הוא" , חייכתי בהנאה למשמע התשובה המחוכמת . כאלה היו אנשי בית הכנסת בעירנו , אנשי עמל ואוהבי ספר , אשר למרות תלאותיהם שנשאו על גבם מזיכרונות השואה האיומה, היו נראים בעיני כמניפים דגלי ניצחון על אותם המנסים לשבור רוחם וכהוכחה ניצחת ,הקימו בתים ועסקו בתורה ובמלאכה ללא סיסמאות .נקיים היו במעשיהם , אנשי אמת היו !