אבא חוזר מהמלחמה

כמה ערבים הרגת בצבא? - שואל אחי את אבא בשובו ממילואים. הימים הם ימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. כל חייל שחזר מהצבא היה גיבור מקומי.         

 -מאה-עונה לאחי אבא,מפתח אצל בנו הצעיר תחושת גאווה. אחי שהיה אז  כבן שש ושמע סיפורי אלף לילה ולילה  על עלילות החיילים שחזרו מהמלחמה ,  שואל  באכזבה רבה:                            -מה?  רק מאה ?                                                 אלף –  מתקן  אבי ואינו נותן דעתו לזילות בחיי אדם שפשתה גם במשפחתו, מראות המוות בשואה הקהו את רגישותו למוות                                                                                                                                                                                    -אלף זבובים – מפטירה אמא בזלזול ביכולותיו הצבאיות של בעלה ששירת במילואים בשמירה על מטוסים ,יודעת מארי כי בנימין שלה אינו מהלוחמים הדגולים ובילה את זמנו במילואים במלחמה הבלתי פוסקת ביתושים הטורדניים ובחבריהם הזבובים , בעוד היא נשארה לבדה על כל חרדותיה עם ארבעת ילדיה ללא כל עזרה  .         גם כעת היא שולה בעזרת מלקחי עץ ארוכים חיתולי בד שהורתחו על פיילה מפח עמוקה. הפיילה עומדת על פתיליית נפט , ומי כבסים מורתחים מבעבעים בפתיתי סבון אמה.  אני זוחל על ארבע ברחבה שלפני בית סבתא זוהרה ,אני לובש אוברול תכול קצר שהלבישה לי אמא בבוקר, בחוטמי עולה ריחו החריף של שמן רובים מעורב בזיעה גברית של אמצע הקיץ בחום של באר שבע. הריח המוכר של אבא לא מגיע לחוטמי. לעומת זאת הקול של אבא שלא ראיתיו כבר הרבה זמן מגיע לאוזניי, אני ממשיך לזחול לעבר הקול,בדרכי עומדת הפתילייה וריח הסבון כביסה משכר את חוטמי, אני נעזר בכרעי המיטה ונעמד על רגליי השמנמנות , מדדה לעבר אבא עוד צעד, רגל דוחפת זרוע מושטת לפנים, כבר מרגיש איך אבא מניף אותי מעלה, בועות הסבון רוחשות מטריפות את חושיי ואני נע כמטוטלת לעבר ריח שמן הרובים והזיעה.                     

 -בנימין , תשים לב על הילד שלא יגיע לפתילייה- צועקת אמא מעבר לחבלי הכביסה.    -אבא , תרים אותי - מתחנחן אחי הגדול.                      

בליל של מי סבון וחיתולים מורתחים מסתבכים בירכיי השמנמנות,ואין משים שוב לריחות וצריבה נוראית פורחת לי בעור הוורדרד. יללותיי מתערבות בצרחות של אחי והצעקות של אמי, רק אבא נוטל אותי ביד בוטחת, מרחיק בעדינות ממני בדים ששורפים את ירכיי,ומנסה להרגיע אותי, וגם את אמא.

שבועות מעטים לפני כן,אבא חפר שוחות בחצר האחורית בבית של סבתא זוהרה. כבר כמה חודשים שהדירה שרכש אבא בבנין לא הייתה מוכנה והדירה ששימשה את משפחתנו כבר נמכרה ונאלצנו לפנותה, בלית ברירה הצטופפנו כולנו בדירת החדר של סבתא זוהרה. אנשי הג"א עברו בין דיירי השיכון, והנחו את תושביה לחפור בחצרות שוחות להגנה מפני הפגזות כיוון שבשיכון לא היו מקלטים.

השוחות שחפר אבא נראו לי כמו פתחי קברים ריקים,ואבא התלוצץ בהומור שחור שהוא חופר לו את הקבר . אמא כעסה ואמרה לו :- אתה פותח פה לשטן. וסבתא זוהרה שהייתה כבר חולה ומרותקת למיטה אמרה בשקט:- השטן כבר אורב לפתחי, שום קבר בחצר כבר לא יציל אותי.                            

 מרבית הגברים בשכונה גויסו למילואים חלקם שירתו בהג"א וסבבו בשכונה אנה ואנה. גם אבא גויס לצבא , ואימא נותרה עם ארבעה ילדים זאטוטים.  

אחי ואחותי אוחזים יד ביד,ילקוטיהם על  כתפיים צנומות, פוסעים לתחנת האוטובוס שיוליך אותם לבבית הספר והגן לחודש הלימודים האחרון. לא מזמן הוריי עברו  דירה. והם  נאלצו ליסוע באוטובוס על לבית הספר הישן,לא היה טעם להעבירם כיתה בסוף שנת הלימודים.

אזעקה עולה ויורדת קורעת את השקט המתוח, אחותי מחזיקה חזק בידי אחי וטסה איתו אל עבר המקלט הבית-ספרי. אחי מביט בפחד אל עבר החלונות  המרושתים שקבועים סמוך לתקרת המקלט, פחד מתפשט בו ,אולי הפגזים יפלו מהחלון ישר עלינו ? מושך הוא בחצאית של אחותו ומשכנעה לתפוס מקום בקצה המרוחק מהחלונות , אבל גם שם לדאבונו מוצא פתחים שבדמיונו עלולים ליפול משם פגזים. לא נחה דעתו עד שהתיישב במרכז החדר, מרחק די בטוח מהחלונות במערב מחד ומרחק הגון מהפתחים במזרח.

אמא שומעת את האזעקה , ואינה יודעת את נפשה מרוב דאגה . הבת והבן הגדולים נסעו זה עתה באוטובוס . דעתה נוקפת מדוע הסכימה לשלחם , מהלכת כסהרורית אנה ואנה. מטילה על דודה רבקה לטפל בי ובאחי הקטן שנשארנו בבית הסבתא ורצה מבוהלת לעבר תחנת האוטובוס .אנשי הג"א  קוראים לעברה: “גיברת, לאן את רצה? “,אימא לא שמה לב לצעקות,וממשיכה לעבר האוטובוס. “גיברת , תתפסי מחסה , תיכנסי למקלט"- מפצירים בה אנשי הג"א. -אני לא נכנסת לשום מקלט , אני רוצה לראות איפה הילדים שלי – אמא כמעט בוכה . ולא מבינה למה אין אוטובוס , ולאן נעלמו כל האנשים ברחוב.

החיילים מנסים להרגיעה,ומגלים שילדיה נסעו לבית הספר באוטובוס.אמא לא נחה ולא שוקטת עד שהחיילים נאלצים להתלוות אליה, דקות ספורות שנמשכו לה כמו נצח , ורגליה מטופפות על מדרגות המקלט .